סיווג החלטת רשם הדוחה בקשה "להחיות" ערעור כהחלטה אחרת

לפני בקשה לעיכוב ביצוע פינוי המבקשות מביתן וזאת עד למתן החלטה בערעור שהגישו על החלטת רשם בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' הרשם ד' גלדשטין) מיום 23.11.2006 (בש"א 12322/06 במסגרת ע"א 3791/04).

ההליכים המשפטיים הקודמים

1.        ביום 5.3.2000 ניתן בבית משפט השלום פסק דין המחייב את המשיבים 2-4 לשלם לחברת מיסטר מאני ישראל (1997) בע"מ (להלן - המשיבה) כספי הלוואה שנטלו ממנה (להלן - פסק הדין בעניין המשיבים הפורמליים). במסגרת הליכי הוצאה לפועל של פסק הדין בענין המשיבים הפורמליים, ביקשה המשיבה לממש עיקול שהוטל על הבית נשוא הבקשה שלפני (להלן - הבית), בו מתגוררות המבקשות, שהן בנותיהן של המשיבים 2 ו-3. בתגובה לכך פנו המבקשות בתביעה לבית משפט השלום בבקשה ליתן סעד הצהרתי לפיו הנן דיירות מוגנות בבית. ביום 14.10.2004 דחה בית משפט השלום (כב' השופט א' שוורץ) את התביעה לעניין הדיירות המוגנת (להלן - פסק הדין).

2.        המבקשות הגישו ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי (ע"א 3791/04). לצורך הגשת הערעור נקבע עירבון בסך של 15,000 ש"ח. ביום 8.3.2006 קבע רשם בית המשפט המחוזי (כב' הרשם גלדשטין) כי אם לא יופקד העירבון עד ליום 10.4.2006 יידחה הערעור ללא צורך בדיון נוסף (להלן - החלטת ההתראה). העירבון לא הופקד במועד. המשיבה הגישה בקשה לדחיית הערעור על הסף. ביום 1.5.2006 החליט רשם בית המשפט המחוזי (כב' הרשם גלדשטין) כי "משהודיעה המזכירות כי הערבון להוצאות הערעור לא הופקד, נדחה הערעור" (להלן - החלטת הדחייה).

3.        לאחר מתן החלטה זו, הדוחה את הערעור, פנו המבקשות לבית המשפט המחוזי ב"בקשה דחופה לביטול החלטה המוחקת את הערעור" (בש"א 12322/06). המשיבה הגיבה לבקשה. ביום 23.11.2006 החליט רשם בית המשפט המחוזי (כב' הרשם גלדשטין) לדחות את הבקשה וקבע כי "אין מקום לבטל ההחלטה המוחקת את הערעור" (להלן - החלטת הרשם). על החלטה זו הגישו המבקשות (ביום 12.12.2006) ערעור לבית משפט זה.

4.        כעולה מתגובת המשיבה לבקשה לעיכוב ביצוע, ביום 23.1.2007 הפקידו המבקשות את הערבון הנדרש בסך של 15,000ש"ח בקופת בית המשפט המחוזי.

הבקשה לעיכוב ביצוע הפינוי

5.        במסגרת תיק הערעור בבית משפט זה הגישו המבקשות (ביום 14.3.2007) גם "בקשה דחופה לעיכוב ביצוע פינוי המבקשות מביתן". זו הבקשה שלפני.

           בטרם פנו לבית משפט זה, פנו המבקשות לבית המשפט המחוזי בבקשה לעיכוב ביצוע. ביום 25.1.2007 הורה בית המשפט המחוזי (כב' סגן הנשיא י' גרוס) על עיכוב ביצוע של מחצית החוב הפסוק הקבוע בפסק הדין בענין המשיבים הפורמליים. המבקשות הגישו בקשה להבהרת ההחלטה, בה טענו כי הסעד שנתבקש בבקשת עיכוב הביצוע היה הסעד למנוע את פינויין מהבית. ביום 20.2.2007 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה, בקבעו כי "אין מקום למתן החלטות נוספות בענין עיכוב הביצוע". משנדחתה בקשה זו לעיכוב ביצוע הפינוי - הגישו המבקשות כאמור את הבקשה לעיכוב ביצוע לבית משפט זה.

מתן הצו הארעי

6.        הבקשה, כפי שהוגשה, כמו גם הערעור, כפי שהוגש, עוררו כפי שנראה להלן, בעיות דיוניות. ביום 14.3.2007 הוריתי על מתן צו ארעי לעיכוב ביצוע פינוי המבקשות מביתן במסגרת הליכי ההוצאה לפועל וביקשתי את תגובת המשיבה.

ההליך בפני רשם בית משפט זה

7.        המבקשות הגישו לרשם בית משפט זה בקשה לפטור מעירבון. במסגרת ההליך שלפניו נתבקשה תגובת המבקשות לטענות דיוניות שהעלתה המשיבה. ביום 20.3.2007 הורה כבוד הרשם י' מרזל על תגובת המבקשות "הן לעניין הערכאה שבה יתברר ההליך והן לעניין המועד להגשתו" וקבע כי "בהתאם לתגובה יוחלט באשר להמשך הטיפול בהליך זה ובכלל זה ענין הערבון". ההליך בפני כבוד הרשם בבית משפט זה עודנו תלוי ועומד.

דיון

8.        לאחר שעיינתי בבקשה לעיכוב הביצוע, בתגובה מטעם המשיבה ובהודעת הערעור על נספחיה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה לעיכוב ביצוע להידחות, כמפורט להלן.

9.        תחילה יצוין כי היה על המבקשות לפנות לבית משפט זה בבקשה למתן סעד זמני בערעור, ולא בקשה לעיכוב ביצוע. ככלל, כאשר נדחתה תביעה יפנה בעל הדין הנפגע מההחלטה בבקשה לסעד זמני בערעור (ולא בבקשה לעיכוב ביצוע, שכן לרוב אין כל החלטה אותה יש לעכב; ראו ע"א 9149/04 אפאם אשדוד פרדס אחים מזרחי בע"מ נ' מהרבן (מיום 19.11.2004)). לעומת זאת, כאשר התקבלה התביעה יפנה בעל הדין הנפגע מההחלטה בבקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה (ראו דבריי ב-עע"ם 2696/06  מינהל מקרקעי ישראל נ' חרכוש (מיום 22.5.2006)). עם זאת, לא הייתי דוחה את הבקשה מטעם פרוצדוראלי זה אלמלא סברתי כי דין הבקשה להידחות לגופה (ראו והשוו ע"א 3919/06 טהרני נ' כונס הנכסים הרשמי והאפוטרופוס הכללי (מיום 13.7.2006)).

10.      כידוע, "המבקש עיכוב ביצוע של פסק הדין או מתן סעד זמני בערעור צריך לשכנע את בית המשפט בקיומם של שני תנאים מצטברים: כי למערער סיכויים טובים להצליח בערעורו, וכי מבחינת מאזן הנוחות פעולה על פי פסק הדין בטרם הכרעה בערעור תקשה באופן ממשי על החזרת המצב לקדמותו אם יזכה המבקש בערעורו" (ע"א 5165/05 קוניה נ' כונס הנכסים הרישמי (מיום 16.10.2005)).

           בענייננו הטעם לדחיית הבקשה, בכפוף לעניין אחד עליו אעמוד, נעוץ בסיכויי הערעור. סיכויי הערעור נמוכים בענייננו, כיוון שגם לגבי הליך הערעור עצמו פעלו המבקשות לכאורה בדרך דיונית שגויה. החלטת רשם בית המשפט המחוזי הדוחה את הבקשה ל"החייאת הערעור" סיווגה הוא לכאורה כ"החלטה אחרת". מכאן שלכאורה היה על המבקשות להשיג על החלטת רשם בית המשפט המחוזי בדרך של הגשת ערעור על החלטת רשם לפני שופט בית המשפט המחוזי, ולא להגיש ערעור בזכות לפני בית משפט זה. בכדי להבהיר עניין זה, ששורשו נעוץ בסיווג החלטת הרשם כ"החלטה אחרת", אפרט את ההליך הדיוני בו הלכו המבקשות, ולצידו, את ההליך הדיוני הראוי בו היה עליהן, לכאורה, ללכת.

המסגרת הדיונית לערעור על החלטת הרשם בעניין "החייאת" ערעור